נאום אובמה על המזרח התיכון – היה נאום של כותרות והצהרות יפות ללא תוכן מעשי ויכולת ביצוע.
נאום נתניהו, בפני שני בתי הקונגרס - נאום אמיץ, משקף את דעת הרוב בישראל, איתן, לא מתחנף, לא מיפה את המציאות ולא מתיישב עם הצהרות אובמה.
הנאום של נתניהו – הוא הבסיס למדיניות ולתכנית העתידית של ישראל.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
נאום יפה, של גבר יפה, המספר לעולם על שאיפותיו וחלומותיו ל"מזרח תיכון חדש" – לפי חזונו ועיצובו.
הבעיה הקרדינאלית – שאין קשר בין ההצהרות היפות לבין המציאות הקשה והעגומה.
כל זמן שהנאום היה בנושאים כלליים על המזרח התיכון, על ההתעוררות של עמי האיזור, כנגד משטרים טוטליטאריים, המדכאים את האזרח, את רצונותיו ליותר חופש, לעצמאות מחשבתית ומדינית, לשוויון לשלטון עצמי – הוא היה נאום מרשים עם הרבה מחיאות כפיים.
גם אנחנו יכולים להזדהות – עם השאיפות של תושבי מצרים, תוניסיה, לוב, תימן – למשטרים יותר ליברליים, פתוחים, מעניקי חופש דיבור, עשייה וזכויות אזרח.
האם המזרח התיכון בנוי לדמוקרטיות – להערכתי, עדיין לא, וכל השינויים העכשוויים, יהוו בסיס לשינויים נוספים שיבואו שאולי בסופן יהוו להם סממנים דמוקרטיים.
מה שברור – שמה שהיה לא יהיה בעתיד. עמי מזרח התיכון, ראו מה זה טוב, טעמו במקצת מהחופש ומאי פחד משלטון דיקטטורי ולכן השינויים גם אם יתעכבו, בוא יבואו.
נאום אובמה לגבי ישראל והפלסטינאים
בקטע הזה, הנאום של אובמה, איבד את המומנטום המדיני ואת החזון שלו ואם שומעים ומנתחים אותו פעם נוספת, מבינים שלמעשה הוא דיבר הרבה, אך לא אמר שום דבר קונקרטי, פרט לגבולות 67.
הערות לנאום אובמה
הבסיס של אובמה, להסדר עם הפלסטינאים, הוא גבולות קבע על בסיס 1967 – תוך חילופי שטחים.
א. אם יש חילופי שטחים, כלומר: הגושים הגדולים נשארים בידי ישראל (גם אם לא אמר זאת במפורש), הרי לא חוזרים לגבולות 1967.
ב. גם נתניהו – כשמדבר על גבולות קבע, בני הגנה, מסתמך בחלק מן הגבול על גבולות 67, שהרי גדר הביטחון, עוברת בחלקה הבנוי עכשיו ובתכניות העתידיות על חלקים של גבולות 67.
ג. הפלסטינאים – כשאומרים גבולות 67, מתכוונים לנסיגה כוללת של ישראל ל-67, כלומר: הורדת כל הישובים עד לקו הירוק הישן, בלי חילופי שטחים ובלי חריגות.
ד. תנאי זה, לא יתקבל לעולם על ישראל ולא משנה איזה ממשלה תקום – אולי פרט לממשלת מרץ – הערבים שסיכוייה כמו הסיכוי של הנייה לעשות שלום עם ישראל.
ה. אובמה בנאומו לא הזכיר את זכות השיבה, את ירושלים, את ההתנחלויות, את בקעת הירדן, כלומר: דיבר על השלד הכללי, מבלי לגעת בעיקרי הסכסוך ובלב הבעייה.
ו. מי הפרטנרים החדשים שלנו:
אבו-מאזן – מכחיש שואה.
הנייה – מצפה לשואה. הצהיר כי בן-לאדן לטענתו הוא שהיד, ולגבי הציונות טוען שיש להשמידה – ולעולם לא יכיר במדינת ישראל.
על סיכויים להסדר - עם פרטנרים אלה תחשבו לבד.
נאום נתניהו על המזרח התיכון החדש
זה היה נאום בנוי לתלפיות, אחד הנאומים הטובים והחזקים של ביבי, כמיטב מסורת הנאומים הגדולים שלנו נוסח אבא אבן וחיים הרצוג באו"ם.
גם שונאיו ומבקריו של ביבי – ויש הרבה כאלה, לא יכלו להתעלם מעוצמתו של הנאום ולכן שמו דגש על הערות שוליות או על אידיאולוגיה שלא תואמת את השקפותיהם ובמיוחד את פרשנותם ותחזיותיהם.
29 פעמים נציגי שני בתי הפרלמנט – קמו והריעו לביבי בנאומו – יותר מאשר לנשיא אובמה, בנאומו על המזרח התיכון.
אך כל אלה, לא הספיקו – לתקשורת הישראלית שברובה עוינת את נתניהו, הימין, המתנחלים, כדי לומר, שהפעם ביבי התעלה על עצמו, גילה נחישות, לא נבהל, לא התכופף בפני אובמה והצהיר בצורה ברורה חדה ואמיצה:
1. לא ננהל מו"מ עם ממשלה או ישות פלסטינית, שלא מוכנה להכיר בישראל, במדינת ישראל כביתו של הלאום היהודי.
2. לא ננהל מו"מ, עם נציגים שהם שלוחה של אל-קאידה, נוסח הנייה, חמאס עזה.
3. לא נחזור לגבולות 67 – שאינם בני הגנה.
4. ירושלים – בירת ישראל.
5. פלסטין – מדינה מפורזת על כל משמעויותיה.
6. נוכחות ישראלית על בקעת הירדן.
7. הגושים הגדולים בתוך גבולות ישראל.
8. סידורי ביטחון – שיבטיחו התראה והגנה לישראל ותושביה.
כל הנקודות הנ"ל, הן בסיס ומסגרת לתכנית מדינית ולכן לא ברור, מה כל ההערות, ההתנגדויות וחיפושי הפגמים של השמאל, התקשורת ומפלגות כמו קדימה, שלא מוצאת לעצמה מנוח לדעותיה ושאיפותיה.
נאום אובמה בפני "איי פק" – השדולה היהודית בארה"ב
נראה בעליל שעמדתו התקיפה של נתניהו, בפגישתו עם אובמה, במיוחד בכל הנוגע לאי חזרה לגבולות 67, וניהול מו"מ רק עם ארגון שמכיר בישראל – השפיעו על הנשיא.
בנאום בפני השדולה היהודית – נשמע אובמה כבר אחרת ובנאומו הדגיש – שיהיה שינוי בגבולות מ-67, בשל השינויים המדיניים והדמוגרפיים באיזור.
התקשורת והפרשנים שלא מפרגנים לביבי – לא הדגישו נקודות אלה ולא ציינו את שינויי המנגינה והמילים בנאום הנשיא, כדי לא להכאיב לעצמם.
שרה נתניהו שוב זכתה לביקורת "אוהדת", כאשר ירדו על הבגד הירוק שלבשה ואח"כ על שינוי לו"ז הטיסה בשל ארוחת צהריים במסעדת פאר בוושינגטון – כמה עצוב ועלוב!
לסיכום הביקור:
לדעתי – עדיף ראש ממשלה, שמרגיז את ממשל ארה"ב אם הוא עומד תקיף ואיתן על זכויותיה, ביטחונה ומדיניותה של ישראל, מאשר ראש ממשלה, נחמד, מתבטל בפני הפריץ הגדול, מסכים ולא מרגיז.
ולגבי ספטמבר 2011
אם האו"ם יכריז על מדינה פלסטינאית בגבולות 67 וגם אם הקהילייה האירופית תצטרף – המפסידים יהיו הפלסטינאים, שלא תהיה להם מדינה בפועל, אלא וירטואלית והסכם באיזור – יידחה אולי לעשור הבא.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
